החלטה בתיק עמ"נ 16152-08-11

בשלב זה מתבקש ב"כ המערער לפרט מה הן הערובות שביכולתו להציע.

<#3#>

ניתנה והודעה היום ט"ז אב תשע"א, 16/08/2011 במעמד הנוכחים.

<#7#>

פסק דין

רוב טענות הצדדים שבכתב, ואף חלק מאלה שבעל פה, אינן צריכות הכרעה.

זהו ערעור על החלטת בית הדין למשמורת מיום 04.07.11 שלא לשחרר בערובה את המערער אף שהיה נתון אז במשמורת למעלה מחודשיים.

בערעור נטען כי גם בית  הדין למשמורת קבע שיש חשש מבוסס שהמערער נפל קורבן להתנהלות לא ראויה, בלשון המעטה של בא כוחו הקודם שהגיש בשמו עתירת סרק לבית המשפט לעניינים מנהליים (ואכן העתירה נמחקה) ללא ידיעתו. בית הדין למשמורת אף קבע כי בנסיבות אלה לא מצא לצודק ולנכון להנציח את מעשי העוולה, והמערער ישוב ויעתור בהתאם.

מסתבר שאותה עתירה שנמחקה הייתה עתירה שמטרתה הייתה להתיר למערער להישאר בישראל במעמד של פליט, כלומר זכאי למקלט.

ברור שלא כך מבקשים את המעמד הזה, וקיים נוהל ברור הקובע איך עושים זאת אלא שעל פני הדברים כפי שהתרשם גם בית הדין למשמורת עצמו, הייצוג המשפטי שהיה אז למערער היה לקוי אם לא למעלה מכך, וההליך הנכון לא ננקט. בעקבות זאת הושם המערער במשמורת ביום 05.05.11 לאחר שנעצר, אף שלטענתו סבר בתום לב כי עניינו תלוי ועומד והוא רשאי בינתיים לשהות בארץ עד להכרעה.

לאחר שהושם במשמורת, פתח בהליכים לקבל מקלט בישראל, והליכים אלה אף נמצאים בהליכים שלטעמי הם שלב מתקדם, כנראה שבועות לפני הכרעה במערכות המנהליות.

השאלה היחידה שהערעור מעורר, היא האם יש מקום שבנסיבות אלה יהיה המערער במשמורת, אם לאו. כאן המקום להוסיף כי כיוון שנעצר בתחילת חודש מאי, הרי הדיון בעניינו בבית הדין במשמורת נערך בחלוף קצת יותר משישים יום מאז שנעצר.

כידוע, דיי בעצם חלוף תקופה זו כדי שתקום הסמכות לשחרר בערובה, וסבורני שדיו ראוי הוא לומר שגם ראוי לשחרר בערובה אם אין סיבה טובה של ממש שלא לעשות כן, בין שהסיבה היא שיתקיים אחד התנאים המנויים בסעיף 13ו(ב) לחוק הכניסה לישראל ובין שהסיבה היא שקיים יסוד אחר אך מוחשי לחשש שהמערער יימלט מהרשויות בעודו נשאר בארץ.

בדרך כלל מבקשים מקלט מדיני חופשיים כל עוד ההליך בעניינים נמשך, אמנם באופן טעני המערער שבפניי פתח בהליך הנכון לצורך בקשת מקלט מדיני רק לאחר שנעצר אולם עובדה היא שבאופן מהותי הוא פתח בהליך הזה כמה חודשים לפני שנעצר, אלא שעורך דינו דאז הוליך אותו בדרך ללא מוצא בעניין זה.

הטעם לכלל לפיו מבקשי מקלט חופשיים כל עוד בקשתם תלויה ועומדת, כי חזקה על מבקש מקלט שלא "ייעלם" בתוך תחומי המדינה בעוד בקשתו תלויה ועומדת, משום שבכך יבטיח בוודאות את דחייתה, ובמוקדם או במאוחר ייתפס ולא תהיה לו עוד כל הגנה מפני הרחקה כאשר עד אז ייאלץ להסתתר ויחוש כל העת בסכנה שייתפס ויורחק.

סבורני שמבחינה מהותית ניתן לראות את המערער לפחות כמי שחלק מהרציונאל הזה חל עליו, משום שגילה דעתו שהוא רוצה לפעול לקבלת מעמד של פליט עוד לפני שנעצר.

המדינה טוענת כי התקיים כאן האמור בסעיף 13ו(ב)(1) לחוק הכניסה לישראל ולפיו אין לשחרר בערובה מאחר והרחקה מישראל נמנעת או מתעכבת בשל העדר שיתוף פעולה מלא מצדו לרבות לעניין הבהרת זהותו או הסדרת הליכי הרחקתו. דומני שהטיעון הזה לוקה בכשל לוגי מאחר והוא מניח כבר שמדובר במי שצריך להיות מורחק, אלא שההנחה הזו מוקדמת מכיוון שעניינו של המערער תלוי ועומד בפני הגורמים המופקדים על קבלת ההחלטה המנהלית בשאלת מתן מקלט לאדם בישראל. על כן, הוא עוד אינו בהכרח חייב להיות מורחק, וממילא אין לומר עליו שראינו זכאי לשחרור בערובה מפני שהוא אינו משתף פעולה באופן מלא עם ההרחקה.